הבובות של ילדותי

בובת מהעבר

חלק חשוב מילדותי, הן הבובות שגדלתי איתן. היו לי הרבה. לכל בובה היה גם שם (בחירת השם היתה גם מאד מנומקת בדרך כלל). אהבתי מאד את הבובות שלי, הלבשתי אותן, חיבקתי אותן ו"האכלתי" אותן. חלקן שרדו עד היום. היום אני רוצה לספר לכן על שתי בובות חשובות במיוחד שליוו אותי בילדותי: כיופתי ואמיר.
 

כיופתי

כיופתי קיבלה את שמה בגלל צורתה הדומה לקציצה ("כיופתתה" בבולגרית, שפת האם של אימי). היא היתה בובת בד חמודה שברבות הימים הפכה למרופטת. אבל אני אהבתי אותה בכל ליבי. כשהיא הייתה נקרעת, הייתי מביאה אותה לסבתא רבתא שלי ("נונה" בבולגרית), רג'ינה, שהיתה מטליאה אותה. כיופתי שרדה די הרבה זמן, והיום יש לי רק כמה תמונות שמעידות על אהבתי אליה
אני וכיופתי

אמיר

אמיר היה אחת הבובות הראשונות בארץ שנראו כמו "תינוק אמיתי". הוא נקרא על שם החבר הכי טוב שלי בגיל 4. כשהיינו הולכים איתו ברחוב, אנשים היו חושבים שזה תינוק. אני זוכרת פעם שטיילתי עם סבתא שלי, סופי, ברחוב. אני עוד הייתי בעגלה ואת אמיר היא שמה על המשענת. היא קיבלה נזיפות רבות מעוברי אורח שחשבו שלא ראוי לשאת ככה תינוק. 
העיניים של אמיר היו נסגרות בשכיבה, תכונה שהערכתי מאד בגיל ארבע. 
עם השנים, אמיר התחיל לאבד את הידיים והרגליים, ולא במובן המטאפורי. אבא שלי היה כל פעם מתקן אותו וזכה לכבוד רב מצידי (כרופא בובות מדופלם).
אמיר חי וקיים על היום, וילדי משחקים איתו מדי פעם
אז והיום
היום כשאני נזכרת בתמונות האלה אני מבינה כמה דברים על עצמי. על אהבתי הרבה לבובות ובעיקר על הרצון שלי שהבובות שאני יוצרת ילוו את הילדים שיקבלו אותן גם לגיל בגרות.
ברור לי שילד או ילדה שמקבלים בובה במתנה ממש שוזרים אותה בתוך זיכרונות הילדות שלהם, וזה מרגש אותי.
אני ממש מקווה שהילדים שקיבלו ויקבלו את הבובות של HappyLI יזכרו גם הם יום אחד באהבה וברכות של הבובה, ושבכל תמונות הילדות שלהם יציצו אהוד, מיכל או סמנתה...
בתמונות: אני כילדה, כיופתי, אמיר וחברתי הטובה ניב.
צילום: כנראה ע"י ההורים שלי (דליה וזלמן שבס). צילום עדכני: נועה שבס

ספרו לי על הבובות שאתן הכי אוהבות,
נשיקות, לירון
x

#{title}

#{text}

#{price}